יותר ויותר משפחות יהודיות ברחבי העולם אורזות את חפציהן ויוצאות לדרך לישראל. אם עלייתן של המתחים והאנטישמיות משחקת תפקיד, זהו בעיקר תחושת השייכות והחיבור לארץ ישראל הדוחפת לשיבה זו. מאז אירועי ה-7 באוקטובר, שאלה מהדהדת בבתים יהודיים רבים:האם לא הגיע הזמן לחזור הביתה?
בצרפת, תקריות אנטישמיות זינקו בכמעט 1,000% בשנה אחת. בבריטניה, התקפות על בתי כנסת, בתי ספר או אזרחים פרטיים יותר מהכפילו את עצמן. בארצות הברית, יותר מ-10,000 מקרים נרשמו באותה תקופה. המספרים הללו מתרגמים מציאות כואבת: עבור רבים, החיים בגלות הופכים ליותר ויותר לא ודאים.
אבל גל העלייה הזה אינו מסתכם בבריחה. זוהי גם בחירה מודעת, שאיפה עמוקה. ישראל כבר לא נתפסת רק כמקלט, אלא כבית אמיתי. מדינה שבה ילדים יכולים ללמוד עברית בגאווה, לחבוש כיפה ללא חשש, ולגדול בסביבה החולקת את ערכיהם ואת ההיסטוריה שלהם.
מדי חודש, מטוסים נוחתים בתל אביב עם עולים חדשים מצרפת, ארצות הברית, קנדה, ברזיל ומקומות אחרים. צעירים פעילים, משפחות, פנסיונרים - כולם מגיעים עם תערובת של רגש, תקווה ולעיתים חששות. אתגרי הקליטה קיימים: השפה, התרבות, העבודה. אבל החום האנושי, הסולידריות והעזרה הדדית הופכים את המעבר הזה לרך יותר.
מול עליית השנאה בחו"ל, החברה הישראלית מתגייסת. עמותות סיוע לקליטה, רשויות מקומיות ואזרחים משתתפים בהתרוממות רוח זו של קבלת פנים. איש אינו שואל: "למה באתם?" - אלא יותר: "איך אנו יכולים לעזור לכם להרגיש בבית?"
אנחנו אולי עדים לעמוד חדש בהיסטוריה היהודית: עלייה המונעת לא רק מפחד, אלא מאמונה עמוקה. ישראל איננה רק ארץ מובטחת - זוהי זהות חיה, בית לכל מי שרוצה לחיות את יהדותו בחופשיות וללא פשרות.
על ידי הקלת ההליכים, שיפור התשתיות ולוויית כל עולה חדש בחביבות, ישראל יכולה להפוך את גל העלייה הזה להזדמנות נפלאה. כל משפחה שחוזרת תורמת לחיזוק החברה הישראלית - ובאופן רחב יותר, העם היהודי כולו.
